קטגוריות
כתבות

בדידות עם שכנים

תחושת בדידות היא דבר ערמומי. עולה ויורדת ללא התראה מוקדמת. אתמול זה קרה שוב בגלל השכנים. הם לא עשו שום דבר רע, זו הייתה פשוט ארוחת ערב שבת שנערכה ממש בסמוך אלי, בחצר שליד. שקשוק צלחות, צהלולי שמחה, זה כל מה שהייתי צריכה כדי להרגיש אותה גואה בי, מועצמת ומכאיבה. האוזניים התהפנטו להקשיב לקולות. הנכד חיכה בכיליון עיניים לתורו לברך כי הוא הממונה על ברכת המוציא. הם לא דתיים כלל וכלל, סתם משתעשעים להם עם פירורי מסורת. 

לשמוע את ארוחת הערב של השכנים

הגעגוע לזה לא קיים אצלי כי הוא מעולם לא היה שם, האושר. לא בילדותי ולא בבחרותי. מעט המשפחה שהייתה תמיד לוותה בתחושות עצב עמוקות ובמערכות יחסים שבורות. ההורים לא דיברו ביניהם, אנחנו האחים הפכנו מהר מאוד למצונפים בעולמנו הפרטי. אין אהבה בעולם שלי, אין צלילים של פטפוט סתמי. זהו מצע מצוין לפטריית הבדידות לצמוח בלא מפרע, כאילו ואין פרחים בעולם הזה. 

פתאום נותנים לילד בן השש של השכנים, מבחן עטוף במשחקים. אם אתן שמונה חתיכות בשר קטנות לשני החתולים שלנו וארצה לחלק אותן שווה בשווה בין שניהם, כמה חתיכות יקבל כל חתול? הילד חושב וחושב. ניגש אל עבר האצבעות של הסבתא ומתחיל להפחית ולהוסיף, לגרוע ולהתאמץ, עד שמגיעים ביחד אל תוצאת הארבע המיוחלת. כולם מחמיאים, שלל חיבוקים וחיזוקים נמסרים אל חלל החצר, והנפש שלי, השותה את המילים, הופכות את המעיין הצלול הזה לרעל צרוף הבוער בדמי ומכביד על בדידותי. 

אני לא לבד, אני נשואה עם שני ילדים בוגרים, אבל אני בודדה מאוד. שכנה שאלה את הבן הגדול שלי כל כמה זמן הוא מבקר את ההורים. פעם בלעולם לא, הוא ענה. שאגת אריה מפלחת את האוויר, אני מסבה את ראשי אל החור השחור הנקרא בית, אל היד הנשלחת אל עבר פני וכמו תמיד, לא מספיקה לחמוק מהמכה. מחשבה חדשה מתגנבת אל תוכי, על תפקידה של הלחי הבוערת ושל היד הכבדה אשר פעלו בי במשותף כתרופה מיידית להפגת הבדידות.