אדם בתוך עצמו

שלום חנוך כתב: "אדם בתוך עצמו הוא גר, לפעמים עצוב או מר הוא, לפעמים הוא שר. לפעמים פותח דלת, לקבל מכר, אבל, אבל לרוב, אדם בתוך עצמו נסגר" אבל לא תמיד הבדידות היא רעה, כל אדם צריך זמן עם עצמו, יש כאלו שצריכים מעט זמן ויש כאלו שיותר וגם יש כאלו שטוב להם בחברת עצמם.

אנשים אנטי סוציאליים נלחצים בסביבת אנשים אחרים ומתנהגים באגרסיביות ולפעמים אלימות בכל מיני סיטואציות, אבל יש כאלו שהם א-סוציאליים והם פשוט בוחרים להיות יותר זמן לבד, לא עם כל אחד הם מרגישים לא בנוח, אלא יש סוגי אנשים שהם יותר מתקשרים אליהם ויש כאלו שפחות, הם יכולים "לפרוח" בסביבת אנשים שמדברים "ברומו של עולם" ומדברים איתם או רוצים לשמוע על רעיונות נשגבים אבל רוב הזמן יסתדרו יותר טוב בחברת כלב או חתול או ספר…

בסך הכול, האדם הוא טיפוס חברתי לכאורה. למה לכאורה? כי הוא נמצא עם מי שעושה לו טוב, עם מי שנוח לו, אז בעצם השהיה עם אחרים היא כדי להשלים משהו שחסר לו, כשהוא עם עצמו הוא בחוסר והחוסר הזה יכול להיות לו קשה כשתקופת הבדידות מתארכת. 

התקופה האחרונה מאופיינת בהרבה בדידות. הריחוק החברתי הכפוי בזמן הקורונה  מעצים את הרגשות האלו. אנשים שהתרגלו לאנשים סביבם כל הזמן מוצאים את עצמם חסרים. האינטראקציה עם האחרים לא קיימת. אצל קשישים זה בא לרוב בזמנים שגם ככה היו קשים מהבחינה הזאת, אחרי שהילדים כבר "עפו ופרחו" מהבית ולפעמים גם בן הזוג כבר הלך לעולמו (או שכבר נמאס לשמוע אותו). 

במקרים כאלו הבדידות מעיקה, הטכנולוגיה לרוב לא השתרשה אצל הדור השלישי ומי שלא מוצא את עצמו בדרכים אחרות של תקשורת מרגיש מועקה. לפעמים נדמה שהקושי בלהיות לבד קשה יותר מהמחשבה שאפשר לחלות או מהסיכון של הידבקות בקורונה. בהרבה מקרים הטכנולוגיה, בדמות עולם התחבורה, גם גרמה לכך שהילדים עברו לגור רחוק, מה שקודם, בדורות קודמים, משפחות גרו בשכנות ועבדו, למדו וניהלו את החיים באותו ישוב ואז הקשר היה יותר הדוק והילדים והנכדים גרו באותו הבניין או במרחק הליכה.