זעקת הקשישים

וירוס הקורונה זו לא סתם מגפה, היא סממן לחולי באנושות כולה. הוירוס משמש כמראה לכולנו ומצביעה על עומק הקילקול. גוף האדם הוא כמו כל המערכת האנושית שלנו וכל המערכת קורסת, אנו ממש בקריסת מערכות כללית. האנושות כולה היא גוף אחד, המערכת היא גלובלית אינטגרלית והאדם מוציא אותה מאיזון ולכן מגיע הוירוס כסימפטום, כאות אזהרה לבאות. חוסר האיזון במערכת נובע מחוסר ההדדיות ביננו, תהליך שהחל בתחילת המאה הקודמת והיום התוצאות. כולנו נפגעים מהמצב אליו נכנסה האנושות עם מגפת הקורונה, אבל אוכלוסיית הקשישים נמצאת במקום הכי כאוב. לא רק שהם חסרי אונים בגלל מצבם  הגופני החלש, המחלות שהם סובלים מהן, החיים שכבר לא ממש חיים, התלות בזרים שידאגו לצרכים הכי בסיסיים ועכשיו נוספה גם הבדידות הנוראה בעקבות סכנות הקורונה.

אדם שכל חייו תרם לחברה, הקים משפחה, דאג לכל צרכיה, היה פעיל ומלא חיים, פתאום מוצא עצמו ללא משפחתו, קרוביו היקרים לו מכל. לרוב קשישים רבים נמצאים כבר בשלבים האחרונים בחייהם אבל צלולים לחלוטין וממש לא מסוגלים להבין את פשר הריחוק החברתי הנחוץ. המחשבה על הורה שנמצא באיזה בית חולים או מוסד ואפילו עם הצוות הטוב ביותר שיהיה, אבל הם צריכים את יקיריהם לצידם. לא ברור מי סובל יותר הקשיש או בן המשפחה שלא יכול לבוא לחבק, לומר מילה טובה, ללוות את אמא או אבא בתקופה זו של חייו. המחשבה בעצמה מזעזעת ובלתי נתפסת. אותם קשישים נמצאים בבדידות נוראית, הזמן לא עובר וכל יום הוא נצח, המחשבות שמתרוצצות בראשם לרוב יהיו שבני משפחתם פשוט נטשו אותם למות בגפם.

הסבל שקשישים אלו חווים מהבדידות הקשה, זה הסבל שכל האנושות נמצאת בה. רובנו עוד לא חושבים כך, אבל תמונת המראה שאנו רואים אצל הקשישים זו בדיוק תמונת האנושות כרגע. האנושות גוועת וזעקתה עדיין לא נשמעת כמו זעקת הקשישים, יבוא יום והוא לא רחוק וכולנו נזעק לשמיים לעזרה. נבין ע"י מכות נוראיות כדוגמת הקורונה או מגפה אחרת ואפילו אם לא נתעורר בזמן גם מלחמת עולם שלישית ורביעית כמו שמסביר לייטמן https://laitman.net/  . היום הכדור בידינו ועלינו להישמע לפעמון האזעקה ולחזור לאהבת האחר לחיבור יפה ונכון בין כולנו, להבריא את הקשרים ביננו, להתעלות מעל כל ההבדלים, הדעות ולאחד את העם ובכך לממש את תפקידנו כאור לגויים, כשאנו נגיע לאיזון המערכת כולה תתאזן. אלה אולי משפטים הנשמעים כקלישאות או פתגמים יפים לכתוב באיזה ספר, אבל זוהי השעה שההיסטוריה מזמינה אותנו לכתוב בעצמנו את הדפים הבאים.